גֵאוֹרג פרידריך הנדל (1759-1685) בילה זמן קצר למדי באיטליה - מ-1706 עד 1709. אבל היו אלה שנים משמעותיות מאוד בקריירה שלו. הוא הלחין והציג שם מספר אופרות ואורטוריות, שהלחנתן תרמה לגיבוש סגנונו המוזיקלי ולביצור מעמדו כמלחין החשוב ביותר בזמנו באנגליה. האופרה "אַגְרִיפִינַה", שאותה הלחין בהיותו בוונציה, זכתה להצלחה מסחררת וחסרת תקדים, כאשר הוצגה לראשונה בדצמבר 1709, בתיאטרון סן כריסוסטומו של משפחת האמרגנים גרימני . לאחר מכן היא הוצגה עוד 26 פעמים ברצף.

הנדל נולד בעיר האַלֶה אשר במחוז סַקְסוֹניה ב-1685, שנת לידתם של יוהאן סבסטיאן באך ושל דומניקו סקרלטי. ב-1703 נסע צפונה לעיר לִיבֵּק כדי ללמוד אצל נגן העוגב הדגול והישיש דיטריך בּוּקְסְטֵהוּדֵה (Dieterich Buxtehude; 1707-1637). בוקסטהודה הציע להנדל (כמו לאחרים) לרשת את משרתו החשובה כנגן עוגב בכנסיה המקומית, אבל בתנאי שיישא לאישה את בתו הבכורה. הנדל דחה על הסף את ההצעה וחזר מיד לביתו (שנתיים לאחר מכן הגיע לעיר באך הצעיר, שהלך ברגל יותר מ- 400 קילומטר ובילה כמה חודשים במחיצת המאסטר, וזו הייתה תקופה מן החשובות בהכשרתו המוזיקלית.) את חיפוש דרכו המוזיקלית המשיך הנדל במסע של ארבע שנים באיטליה, במטרה ללמוד את רזיה של האופרה האיטלקית דאז, מתוך אמונתו בהצלחה הצפויה לסגנון המתפתח הזה בכל רחבי היבשת האירופית, וגם באיים בריטיים, בשנים לבוא. הפנמת הסגנון האופראי האיטלקי חייבה אותו להפטר ממאפייניה של המסורת הגרמנית שבה גדל והתחנך, עם הדגש שלה על קונטרפונקט מתוחכם והרמוניה מורכבת, על חשבון מלודיה אלגנטית וקלה יותר לקליטה, על פי הסגנון המועדף על הקהל המשועשע של ונציה.

חלק מהמידע שבידינו אודות שנותיו האיטלקיות של הנדל מגיעות ממקור יחיד, שאמינותו לא תמיד בדוקה עד תום, והוא ביוגרפיה שנכתבה מיד לאחר מותו והתבססה במידה רבה על זיכרונותיו של הנדל עצמו (John Mainwaring, Memoirs of the Life of the Late George Frederic Handel, 1760). מיינווארינג סיפר על תגובות הקהל הנלהבות בליל הבכורה של "אגריפינה":

כמעט בכל פַּאוּזַה קטנה, הדהד התיאטרון בתשואות רמות: "יחי הסקסוני היקר!" ("Viva il caro Sassone! ") ועוד מיני ביטויי אהדה מופרזים מכדי לצטט אותם כאן.

קרפנטייר היה בוודאי מודע לתיאורים הללו כאשר בחר לכנות לאורך כל הנובלה את הנדל "הסקסוני", כפי שהוא נודע בשנותיו האיטלקיות. לא כך כונה הנדל במולדתו או בארץ בחירתו, אנגליה. את יצירותיו הגדולות, אופרות ואורטוריות, כתב הנדל בלונדון, שם זכה לתהילתו הגדולה ולבסוף נקבר בכבוד השמור למלכים ודמויות גדולות מהחיים כמו אייזאק ניוטון, או כמו המלחין הבריטי הגדול בדורו, הנרי פרסל (1659-1695 Henry Purcell), כפי שפילומנו מתאר לקראת סוף הנובלה של קרפנטייר: "גֵאוֹרג פרידריך ... נח עתה לרגלי פסל המתיימר לבארוקי של רוּבִילִיאַק, במועדון מצבות השיש של מנזר וסטמינסטר, לצידו של פרְסֵל, שידע גם הוא רבות על מיסטיקה ועל חצוצרות ניצחון מיסטיות."

​

גם דומניקו סקרלטי (1685-1757 Domenico Scarlatti) הגיע לוונציה לצורך התעמקות בסגנון המוזיקלי שהלך והתפתח בעיר. מעט ידוע על פועלו ועל קורותיו בזמן שבילה בעיר התעלות. ככל הנראה הוא זכה ללמוד (כפי שקרפנטייר מזכיר בנובלה) אצל פרנצ'סקו גאסְפַרִיני, (Francesco Gasparini 1661-1727), מי שקדם לוויוואלדי בניהול המוזיקלי של האוספדלה דלה פיאטה. זמן שהייתו של סקרלטי בעיר הצטלב עם זה של הנדל, כך שהמפגש בין שלושת המלחינים שעומד במרכז הנובלה של קרפנטייר ייתכן שאכן התקיים במציאות.

בהיותו בוונציה, סקרלטי הלחין שתי אופרות שככל הנראה נחלו כישלון צורב אצל הקהל. בכלל, בניגוד לאביו אַלֶסַנְדרוֹ (1660-1725) שפעל בנַפוֹלי ונודע כמלחין מצליח ביותר בעיקר בזכות עבודתו הקולית (אופרות וקנטטות), עיקר תהילתו של דומניקו כמלחין נבנתה על הסונטות לצ'מבלו הרבות שלו, מעל 550 במספר, במיוחד אלה של עשרים וחמש השנים האחרונות בחייו, שאותן בילה כמלחין חצר מצליח מאוד במדריד.

 

דומניקו סקרלטי והנדל היו בין נגני הקלידים הידועים ביותר בזמנם. הם רחשו הערכה עצומה איש לרעהו, וגם פתחו סוג של יריבות ידידותית סביב עניין כישורי הנגינה יוצאי הדופן של שניהם. יריבות זו הגיעה לשיאה בסוף שנת 1708, או תחילת 1709, כאשר שניהם נפגשו ברומא, בחצרו של פטרון מוזיקלי ידוע בעיר, הקרדינל פיאֶטרוֹ אוֹטוֹבוֹנִי (1667-1740 Pietro Ottoboni), אשר עודד אותם לערוך תחרות נגינה בקלידים. האגדה שנולדה סביב האירוע מעניקה ניצחון שמתחלק בין השניים שווה בשווה: הנדל כמוביל בנגינה וירטואוזית בעוגב ושוויון לשניהם בנגינה בצֵ'מבַלו. סיפור הידידות-יריבות המוזיקלית בין השניים מהדהד בעוצמה בתיאורו של קרפנטייר את ליל המוזיקה הבלתי נשכח באוספדלה דלה פיאטה, בפרק ה' של הנובלה שלו. שנת 1707, שבה נפגשו הנדל וסקרלטי בוונציה, זכתה לתיאורים ייחודיים בספרות הנוסעים, בשל היותה שנה קרה באופן מיוחד, דבר שהוסיף נדבך נוסף לקסם המוכר של העיר. הלגונה קפאה ועל פי התיאורים, כרכרות מכל סוג נסעו על הלגונה הקפואה מהעיירה מֵסְטרֶה, המקום הקרוב ביותר לוונציה בצד של היבשה באיטליה, ועד כיכר סן מרקו.